כולנו סובלים מרמה מסוימת של אי-נחת גופנית. כאשר היא גבוהה, אנו חווים זאת ככאב. כאשר היא נמוכה, היא יכולה להיות בלתי מודעת. אבל אם נשב בשקט ונקשיב לגוף במשך כמה דקות סביר שנרגיש אי נחת מסוימת. יתכן ונחווה אותה כממוקדת במקום אחד, או כתחושה כללית. היכולת שלנו "להיות עם" אי הנחת, להשאיר את התודעה ממוקדת בתחושה הזו, היא כלי ריפוי עמוק, אולי החשוב ביותר שיש לנו.

הנטיה הטבעית שלנו היא כמובן לברוח מן התחושה, כי היא לא נעימה. אם היא לא בדרגת כאב ממשי, אנחנו יכולים בקלות להסיח את דעתנו. אפילו בלי שאנו שמים לב לכך, מחשבות שונות מציפות את התודעה ותחושת אי הנחת מתעמעמת. ריכוז התודעה בתחושת אי הנחת, או הכאב, הוא סוג של סבל. אז למה לנו לעשות זאת?

אם למרות הנטיה הטבעית לברוח מן הסבל, נתמקד בתחושה כפי שהיא, ללא שיפוט, נראה תוך זמן מסוים שינוי. תחושת אי הנחת, או הכאב, תשתנה לא מתוך הסחת הדעת אלא מתוך שינויים פנימיים הקורים מאליהם. את חלקם נוכל להרגיש באופן ברור - כמו למשל, שרירים מתוחים שנעשים רפויים לפתע, יציבה מאומצת שנעשית נינוחה, שינויים בקצב הנשימה ועוד. שינויים אחרים הינם פחות מודעים - בזרימת הדם, בזרימת הצ'י, בקצב הלב ובקצב חילוף החומרים. דבר אחד ברור - משהו מתרחש. וה"משהו" הזה משפיע לא רק על תחושת אי הנחת שאיתה התחלנו את התהליך, אלא על רמות עמוקות של תפקודים פנימיים. זה המקום שבו ריפוי מתרחש מאליו, לכאורה. כלומר, לא מאליו, אלא בעזרת התודעה שלנו שהיא בעצמה ביטוי של תודעה רחבה הרבה יותר.

היכולת "להיות עם" אי הנחת, לחוות את הסבל, הוא עקרון בסיסי בבודהיזם. אני מציגה כאן רק פן מסוים של העקרון החשוב הזה. ככל שנתרגל אותו יותר, נבין אותו יותר לעומק. גם "התודעה המרפאת", כפי שאני קוראת לה, תהיה נגישה לנו יותר.

באמצעות אותו עיקרון אנו יכולים גם לסייע בריפוי של אחרים. כאשר אנו מניחים כפות ידיים על אדם אחר, לפעמים נוכל להרגיש את אי הנחת שלו. היכולת שלנו להיות נוכחים עם התחושה ולהכיל אותה, היא כשלעצמה בעלת איכות מרפאת. בשיאצו, עוד לפני ההשפעה המיוחדת שיש לעבודה עם מרידיאנים, נקודות וכו', ההשפעה הראשונית והחשובה ביותר היא היכולת הבסיסית כל כך להכיל את אי הנחת.

#שיאצו #ריפוי #תודעה