אנחנו רגילים לחשוב על יציאת מצרים כפרדיגמה של שחרור לאומי. עם משועבד הצליח לצאת לחופשי ולהתחיל במסע אל הארץ המובטחת לו שם יוכל לממש את לאומיותו המשוחררת. אך בהתבוננות מעמיקה בסיפור המקראי אנו מגלים כי יציאת מצרים ואחריה הכניסה לארץ ישראל, מבטאות מאבק בין דגמים כלכליים שונים. הסיפור מציב את השאיפה להשתחרר מדגם כלכלי אחד ולכונן חברה המבוססת על דגם כלכלי אחר בתכלית[1].

הדגמים האלו מתקיימים גם במציאות של ימינו. הבנה שלהם ושל הביטוי שלהם בחברה המודרנית יכולים לעזור לנו לבחור באופן מושכל בחירות יומיומיות קטנות אך בעלות השלכות עמוקות. אסקור את הדגמים ואציע כמה כיוונים פשוטים למחשבה ולפעולה בתחום התזונה.

סיפור יציאת מצרים מהווה נקודת ציון במעבר מחברת הנוודים, כפי שהיו האבות, לחברה חקלאית. בחברה החקלאית האיכרים מייצרים כמות מזון הגדולה יותר מן הצורך המיידי שלהם. יחד עם זאת הם זקוקים להגנה ולרשת חברתית מאורגנת כדי לשרוד שינויים אקלימיים ופוליטיים. "הטכנולוגיה החקלאית ...אפשרה לחלק גדל והולך של האוכלוסייה להתפנות למטלות אחרות – מייצור כלים ובגדים ועד הקמתה של הירכיה מנהלית שיש בה מנהלים, חיילים ומלכים המסתמכים על האיכרים המייצרים את המזון עבורם"[2].

נושא העומק של סיפור יציאת מצרים הוא השליטה במזון וביכולת לייצר ולשמר מזון כבסיס לסדר החברתי. הדגם המצרי מייצג באופן מוקצן את הניצול של השליטה במזון כדי ליצור הררכיה מעמדית בלתי ניתנת לשינוי. שעבוד מצרים לא החל עם "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א', ח'). הוא החל עם תוכניתו של יוסף להתמודדות עם שנות הרעב שחזה לפי חלומות פרעה. הוא התבסס על שיעבודם של המצרים עצמם למלך פרעה. שיעבוד שבסופו חזר כבומרנג למשפחתו של יוסף וגרם גם לשיעבודם שלהם.

ליוסף היו חזון וגם טכנולוגיה שאיפשרה לו לשמר תבואה. הוא אסף את יתרת התבואה מן האיכרים בשנות השבע ושימר אותה. ואז בשנות הרעב, שנות הבצורת, השתמש בה כדי ליצור את הריבוד החברתי. תחילה מכר את התבואה לאיכרים בכסף והעביר את כל הכסף בממלכה לבית פרעה. כשנגמר הכסף, נתן לעם המצרי אוכל תמורת בעלות על כל המקנה שלהם. ולבסוף, נענה לתחנוניהם והסכים לשעבד אותם ואת אדמתם למלך כדי שיוכלו להינצל ממוות ברעב. ברור לכל, שמשעבוד כזה אין דרך חזרה, כאשר המלך הוא הבעלים של כל האדמות וכל העם, העם נותר במעמד של אריסים – עבדים. זהו הבסיס לחברה היררכית – פיאודלית.

רק על ידי התערבות אלוהית מצליח עם ישראל להשתחרר מן המודל החברתי הדורסני הזה. אך זה אינו שחרור לשם השחרור. המטרה שלו היא לייצר מודל חברתי אחר. גם בארץ ישראל צפוי עם ישראל להקים חברה חקלאית. גם שם הוא צפוי להתמודד עם שינויים אקלימיים ופוליטיים שעלולים לדרדר חלק מן האוכלוסיה למצב של חוסר עצמאות כלכלית. אך התורה מייצרת מערכת של חוקים ונורמות שמטרתה לשמר עצמאות כלכלית שיווניות של כל הפרטים בחברה גם בעת צרה.

הבסיס לשיוויוניות הזו הוא תפיסת הבעלות על האדמה שהיא כמובן המקור למזון, ולכן האמצעי הראשוני לייצור החיים. על פי התורה האדמה היא של האל והוא זה אשר מחלק אותה לבני האדם. לכן היא לא יכולה להימכר לצמיתות[3]. "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי"(ויקרא כה', כג'-כד'). כך גם האדם לא ימכר לעבד לצמיתות. מנגנונים שונים אמורים לעזור לאדם הנקלע למצוקה כלכלית מכל סיבה שהיא. תמיכה מתוך המשפחה המורחבת (הגואל), תמיכה כלכלית וחברתית ומערכת השמיטה והיובל שמאפשרות לו לחזור לעצמאות כלכלית, אם כל אלה לא עזרו ובכל זאת מכר את אדמתו ואת עצמו.

הפסוק "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א', ה', ה') שהפך לביטוי המתאר חיים שלוים מתאר במקור את מצבו של העם בימי מלכות שלמה. כלומר, אף על פי ששלמה המלך חי בעושר גדול שניזון גם מעמלם של העם, עצמאותם של האנשים הפשוטים לא נפגעה. אלא להיפך, השלטון המרכזי דאג לשלום מדיני שאפשר לכל אחד לשגשג תוך שמירה על עצמאות אישית. כל אדם יכל להתפרנס מן הגפן שלו והתאנה שלו.

המודל הכלכלי, שלהלן נכנה אותו "הארץ ישראלי", מבטא באופן העמוק את עקרון החירות. הוא העומד בבסיס הסיפור של יציאת מצרים ובבסיס המצוות האמורות להתממש בארץ ישראל. זהו מודל המאפשר מסחר ופעילות כלכלית חופשית במידה מסויימת יחד עם מערכת הבולמת את האפשרות של יצירת פערים כלכליים משמעותיים ושמירה מהותית על חירות, שיוויוניות ועמצאות כל פרט בחברה.

המהפכה התעשייתית, כמו המעבר לחברה חקלאית בשעתו, הציב מחדש הזדמנויות ואתגרים חברתיים. גם כאן מתחרים בינהם שני המודלים הידועים לנו עוד מתקופת המקרא. היום רוב המזון מיוצר באופן המוני ותעשייתי ונסחר בהיקף בינלאומי. בעלות על אמצעי הייצור והשיווק של המזון מאפשרת יצירת פערים כלכליים בין בעלי השליטה לאלו שאין להם שליטה על תהליכים אלו. המנגנון של שמירה על "זכויות עובדים" מגן בפני האפשרות של עבדות במובן הקדום. אך אינו מביא לשיוויון ועצמאות כלכלית כפי ששואף המודל הכלכלי הארץ ישראלי שהזכרנו.

בנוסף, שיקולים של יעילות, רווחיות ושיווקיות גורמים להתדרדרות באיכות המזון שאנו צורכים. גידול חקלאי בקנה מידה גדול פגע בעמידות הצמחים למזיקים ומגביר את השימוש בחומרי הדברה. הארכת חיי המדף של המוצרים גורמת לשימוש בחומרים משמרים ותחרות שיווקית גורמת לשימוש בממתיקים, חומרי טעם וריח, צבעי מאכל ועוד. השינוע של המזון מקצה העולם ועד קצהו גורם לזיהום אוויר. בסופו של יום, על ידי כך שאנו מוותרים על העצמאות שלנו בייצור המזון אנו פוגעים גם בבריאותנו, גם בחברה שלנו וגם בעולם שאנו חיים בו. אנו גם מאבדים מיומנויות בסיסיות שהיו הבסיס לקיום האנושי עד לאחרונה.

אמנם, רובנו לא נעבור לחיות במשק אוטרקי (=המייצר את כל צרכי הקיום שלו בעצמו), ואין כאן כוונה להטיף לחזור לחיות בעולם טרום-תעשייתי. אך יש באפשרותנו על ידי בחירות יומיומיות, הקשרות למזון שלנו, לתמוך ולקדם את המודל הכלכלי הארץ-ישראלי על פני המודל המצרי במובן המקראי של המילה.

1. קניה מיצרנים וממשווקים קטנים ומקומיים – אפשר להשיג היום ירקות, פירות, ביצים, מוצרי חלב, שמן זית, יין ועוד ועוד, ישירות מן היצרן המקומי או דרך משווקים קטנים מקומיים. בדרך כלל איכותם של המוצרים האלו תהיה גבוהה. כאשר אנו קונים אותם אנו תומכים ומפרנסים אדם עצמאי ולא תאגיד ייצור ורשת שיווק גדולה המתבססים על חלוקה לא שיוויונית של הרווחים.

2. צרכנות באמצעות קוארופרטיב – את המוצרים שאין אפשרות להשיג ישירות מן היצרן ניתן לקנות באופן קבוצתי וכך להוזיל עלויות ולהשאיר את הכסף בתוך הקהילה באופן שיוויוני.

3. ייצור עצמי – השאירו בידיכם את היכולת, המיומנויות וההנאה שבייצור עצמי. אפשר להכין לבד לחם, ממרחים, מוצרי חלב, זיתים, ירקות כבושים, ריבות ועוד ועוד. כן, את חומרי הגלם אנחנו לרוב קונים מאחרים, אך לפחות חלק מתהליך הייצור נשאר בידינו. לאיכות, הבריאות והתרבות שבייצור עצמי אין תחליף!

כמובן, שישנה חשיבות עצומה גם לפעילות במישור הפוליטי והחברתי על מנת ליצור חברה המבוססת על עצמאות ושיוויוניות כלכלית. אך כיון שהבסיס של הפער החברתי נוגע למנגנונים של ייצור המזון ויצירת החיים, מדהים כמה אפשר לעשות על ידי בחירה פשוטה במזונות שאנו אוכלים. צרכנות מזון המתבססת על תמיכה במודל הארץ ישראלי מביאה בריאות לנו, לחברה שלנו ולכדור הארץ.

חג חירות שמח!

[1] הניתוח המקראי מתבסס על דבריו של אבי-מורי, צבי מזא"ה, כפי שהם מנוסחים במאמרו "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", בתוך: "דרישת שלום" עורכים: פנחס לייזר וצבי מזא"ה, (עמ' 169-185) תל אביב, 2010, הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד.

[2] מזא"ה, שם, עמ' 171

[3] שימו לב לדו-המשמעות של המילה צמיתות – "לתמיד" ו"אריסות" כלומר חוסר בעלות על האדמה שאדם מעבד. שתיהן מקורן באותו ענין.